זמן דיוקן I – מערך תערוכות מרגש שנוגע בכל אחד
זמן דיוקן I הוא מערך תערוכות אישיות אנושיות של אמניות ואמן אחד במוזאון הרצליה לאמנות עכשווית - "צריך לראות פעמיים" ממליצה מיכל שיש. 21 בספט' 2019 – 25 בינו' 2020 אוצרת ראשית : ד"ר איה לוריא. 
התערוכה זמן דיוקן I היא אוסף של ייצוג דמויות דיוקן אישי אנושי חווייתי ועמוק מאוד אל מול הדיוקן הפלסטי הקבוע, המונצח בציור או בצילום. נוצר מתח עצום בין הרגש האישי והאינטימי לבין המפגש עם הרושם החברתי והציבורי של העבודות.
מציגים ציבי גבע: דרך איפה אני מגיע; נטליה זורבובה: דיבוצ'קי; ורד אהרונוביץ: שעון הקוקיה; חנה לוי: הפנים שלי; אליסון צוקרמן: ליצור מענן ; מריהסאלח מחאמיד: אנא הוּן; איריס נשר: ארי
בסיור העיתונאי בפתיחת התערוכה הובילה את הקהל ד"ר איה לוריא, האוצרת הראשית, לאורך אולמות התערוכה, כשבכל אולם נפגשנו עם האמנים היוצרים, שזו חוויה בלתי אמצעית כשלעצמה. האמנים, בעיקר אמניות ואמן אחד, התרגשו וריגשו כאשר סיפרו את סיפורם האישי שבא לידי ביטוי ביצירות עצמן, כשהדגש בתערוכה הוא על ממד הזמן המתמשך ועל הסיפור האוטוביוגרפי של כל אמן ואמן. אלה סיפורים של ריבוי זהויות, פרספקטיבה נשית בעיקר, עיסוק בגוף הנשי, יחסי הורים וילדים ועוד. 
לא בכדי בחרה האוצרת להובילנו תחילה אל תערוכתה של ורד אהרונוביץ' "שעון הקוקיה". ורד עצמה צעירה למראה שחזותה נערית וצנועה, עם תרמיל על הגב, מכנסי ג'ינס שחורים וחולצה שחורה, מול מבנה קסום של "קן" ענק על עץ, ממוכן ופועל על ידי מכניקה בזרימה אינסופית כעל סרט נע. הטכניקה מדויקת להפליא, מאוד אסתטית, עם בובות בסצנות משפחתיות שממגנטות את הצופה. ורד מציגה כאן מערכות יחסים בבית, הפועלות לעתים תוך חוסר התאמה בין הגיל לפעילות שלהן. מצאתי את עצמי נהנית תוך הזדהות מחויכת מדמות הסבתא היורדת במורד הנדנדה כששערה מתבדר ברוח… סצינה שהתחברתי אליה באופן אישי ומידי עם פרשנות משלי. יכולתי לעמוד ולהתחקות אחר הקן המשפחתי הרב-דורי הזה, שחלקו מעורר חיוכים, וחלקו מעציב, וכולו מספר לכל אחד מהצופים בו את הסיפור שלו… (קן הקוקיה?) נשביתי בקסם ונשארתי עם טעם של עוד. 
בחרתי להתמקד בתערוכתה של אליסון צוקרמן "ליצור מענן". אליסון היא צעירה אמריקאית, הבונה את דמויותיה בישיבה מול המחשב. למתבונן מרחוק נדמה כי אלו הן עבודות טלאים, בנוסח מודרני ממוחשב. עבודותיה, העוסקות בעיקר באלימות נגד נשים, עשויות מקולז'ים בעלי צבעוניות מרהיבה וססגונית. בחלקם ציטוטים מאמנים מימי הביניים ועד ימינו, קליפ ארט, צביעה וחלקם מצולמים. שטיחים צבעוניים על קירות לבנים, בעלי עוצמה ויזואלית רבה.
תערוכה שלא השאירה עין יבשה בקהל הצופים היא של איריס נשר. איריס מספרת בגבורה עילאית כיצד נוצרה התערוכה, בה מוקרנות תמונותיו של בנה ארי, תמונות הצפות בזו אחר זו מאז היותו ילד בן שש שליווה אותה לכל התערוכות שבהן ביקרה, ונהגה לתעד אותו תוך דיאלוג עם התערוכות ברקע. 
תוך כדי סיפור התערוכה מובילה אותנו האמנית לטרגדיה האיומה שפקדה אותה כשארי נהרג בהיותו בן 17 בתאונת דרכים. סיפור מצמרר דרך צילומים נפלאים, כשהסיום הוא תמונתה של האמנית עוצמת עיניה ופוקחת אותן לנוכח הטרגדיה נוראה שפקדה אותה. כל התערוכות עצומות באיכותן, ברבגוניותן וברמת הריגוש שהן סוחפות בו את הצופה, ומן הסתם ראויות לביקור נוסף! לרגע גם אני נכנסתי למתח שבין האישי שלי לציבורי הזה – מה הכותרת המתאימה: סכום הגדול מכלל חלקיו, הנאה צרופה או חוויה מרגשת – הכול מתאים וצריך לראות פעמיים!
