מרים חלפי, גְּלוּיַת עֵינַיִם – "בעקבותיה" תערוכה חדשה במוזאון הרצליה

[התערוכה נסתיימה] שיח גלריה ביום שישי 24.2.2017 בשעה 10:30    עם האוצרת: גליה בר אור

אֱלֹהִים
רַחֲמֶיךָ עוֹלִים בְּלֶהָבוֹת
הָנַח לִי וְאַנִּיחַ
נִיצוֹץ מֵרַחֲמַי
לְפָנֶיךָ
כך כתבה מרים חלפי, פסלת ומשוררת שב-2002 הלכה לעולמה ובמידה רבה נשכחה. תערוכת עבודותיה תיפתח בשבוע הבא במוזאון הרצליה לאמנות עכשווית מלווה בקטלוג ובמבחר שיריה.
מרים חלפי הייתה פסלת נפלאה ומשוררת ששפתה עמוקה וצלולה. שירתה מרגשת ומעוררת השראה. היא החלה לכתוב שירה בגיל מבוגר יחסית וספר השירה הראשון שלה בַּתָּוֶוךְ התפרסם והיא בת שבעים וחמש שנים. ספרה השני כִּמָּהוֹן התפרסם כשהייתה בת למעלה משמונים שנה!
את דרכה כפסלת החלה כשהייתה קרובה לגיל ארבעים, אם לנערה צעירה, רחל חלפי, משוררת וסופרת בזכות עצמה, שזכתה להכרה בגיל צעיר יחסית. אלא שמרים חלפי האם נולדה בתקופה אחרת, וילדותה עברה עליה בתנאים קשים. רק כאשר יצאה עם בעלה, שמשון חלפי לשליחות חינוכית במקסיקו, בתחילת שנות ה-50, התאפשר לה בראשונה בחייה לפנות מעט זמן לעצמה והיא החלה ללמוד פיסול באקדמיה הלאומית לאמנות במקסיקו סיטי. שם זוהה הכישרון הייחודי שלה. היא סיימה לימודיה בהצטיינות, ופסל משלה אף נרכש למוזאון לאמנות בעיר.

מרים נולדה באוקראינה, במשפחה יהודית חסידית שומרת מצוות. אמה הייתה חולה בשחפת, אושפזה בסנטוריום, וכשחשה שמותה קרב קראה לבתה לבוא אליה. מרים, שהייתה אז ילדה צעירה, נסעה עם האם הנוטה למות, לבדה ברכבת, והייתה שם לבדה לצד האם כשנפטרה. אירוע טראומטי זה נחרט בה, ואת קריאתה של אמהּ לבוא אליה פירשה כאות אהבה, בעלת כפל משמעות – לצד בדידות תהומית גם זיקה עמוקה שליוו אותה כל חייה וקיבלו ביטוי ביצירתה.
עם פטירת האם החליט האב לקחת עמו את חמשת ילדיו הקטנים ולעלות לארץ ישראל. הם הגיעו לנמל יפו בשנת 1926, האב לא מצא עבודה ולמרים הצעירה לא התאפשר עוד ללמוד בבית הספר. היא עבדה לפרנסת הבית וטיפלה במשפחתה כאם קטנה ואת הלימודים השלימה בשעות הערב. כשהיתה בת 17 הכירה מרים את שמשון חלפי, נישאה לו ובת נולדה להם, רחל, ששמה כשם אמה של מרים.

מרים חלפי סיימה סמינר לגננות, עבדה כגננת בתל אביב ועסקה בטיפול מיוחד לילדים בשכונות מצוקה בדרום העיר. לאחר ששבה עם בעלה מהשליחות במקסיקו המשיכה ליצור בפיסול וזאת במקביל לעבודתה החינוכית. היא השתלמה אצל הפסל המודרניסט דב פייגין וגם אצל רודי להמן, פסל החיות הנודע ויצרה פיסול בחומרים שונים, הציגה ואף בנתה פיסול מרחבי לגנים ואתרי זיכרון.
פסל משלה הוצב ב"גן הבנים" באופקים בראשית שנות ה-70, וקיר הנצחה מרשים בעיצובה נבנה ב"הר הבנים" בבני ברק (1976).

בסוף שנות ה-70 יצאה מרים חלפי לאיטליה ועבדה במחצבות השיש בקרארה ובפייטרה סנטה. בשנים שלאחר מכן עסקה בפיסול בשיש. בסרט המוקדש לה שיצרה רחל חלפי בתה – ניתנת הצצה, דרך מפתח הדלת,  למרים בת השבעים המשייפת פסל שיש על שולחן המטבח הקטן.  שם, בדירת השיכון הזעירה של המשפחה ברחוב מאנה 23 תל אביב, שמורים רוב פסליה עד היום. אף שעבודתה של חלפי נכללה בתערוכה היוקרתית של מוזיאון ישראל, "80 שנות פיסול" (1984, אוצר: יגאל צלמונה), תערוכה שסקרה את סיפורו של הפיסול בישראל, יצירתה נותרה עלומה במידה רבה. אולי זה משום שבניגוד לפסלי הברזל של האמנים הגברים שפעלו באותה התקופה, הפיסול שלה אינטימי ותפיסתו המרחבית לא מנכסת, נעדרת אלימות. וכך כתבה בשירה "מכל שלא":
"מִכָּל שֶׁלֹּא קֻיַּם בִּי/ מֵאֵין כֹּחִי/ בָּא הַכֹּחַ לְנַפְשִׁי".